המקומות הקדושים ומערכת המשפט

ארבע הפרשיות, תרומה-תצווה ויקהל-ופקודי, כוללות מאות פסוקים המפרטים בדקדקנות את מעשה בניין המשכן וכליו ובגדי השרד של הכוהנים המשרתים בו.

ראש חטיבה זו, מופיע ציווי שהוא היסוד לפרקים הבאים בספר שמות: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). 

פסוק זה מעורר שאלה תאולוגית קשה בדבר היזקקותו כביכול של הקב"ה ל"מקדש", כדי שיוכל להשרות בו את שכינתו. ביטוי לשאלה זו ניתן כבר במדרש: 

שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש", אמר משה לפני הקב"ה: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים א ח, כז), ואתה אמרת: "ועשו לי מקדש"?!1 

הקמת המשכן המתוארת בפרשיות אלה עד לפרטים הקטנים ביותר, ולימים בניין ה"מקדש", יש להם השפעות שונות, כגון איסור כניסה למקומות קדושים, דרך ההתנהגות בהם, ומערכת ענפה של דרכי "הקדשת" נכסים והעברת הקניין בהם מאדם פרטי ל"הקדש" ולהפך. 

לכל מי שאמון על שיטת משפט מודרנית, נשמע החיבור בין "קדושה" ו"משפט" זר ומוזר: ה"קדושה" שאובה מעולם מושגים דתי, תיאולוגי, רוחני, שמקור סמכותו ותכניו שונים לחלוטין מאלה שבמערכת המשפט ה"אזרחית". למרות זאת, נראה להלן שמערכת המשפט נזקקת לא פעם להכריע בסוגיות מעולם ה"קדושה"2. 

קודם שנעיין בסוגיה עצמה, נאמר שהמונח "קדושה" אינו ברור כלל ועיקר, והוצעו לו עשרות הגדרות במהלך הדורות3: חלקן מגדירות אותו בלשון "עשה", כלומר אלו פעולות הופכות מקום או דבר מסוים ל"קדוש"; וחלקן מגדירות אותו בלשון "לא תעשה", כלומר מאלו פעולות יש להימנע כדי להפוך אדם או דבר ל"קדוש"4. יתר על כן, יש לתת את הדעת לעובדה שהמונח "מקום קדוש" יש לו משמעויות תלויות הקשר. כך, למשל, קברו של מת, שלפי ההלכה מטמא, עשוי להיחשב כ"מקום קדוש" בעיני העם5. 

הלשון העברית שואבת ממעיינות מורשת דתית מפוארת, ולכן אין זה מפליא שיש בה, כבלשונות עמים אחרים6, עשרות צירופי לשון המבטאים את ה"קדושה" לסוגיה: "לשון הקודש" - העברית, "ארץ הקודש" - ארץ ישראל, "קהילת קודש" ו"כלי קודש", "ערי קודש"", "משכן7", "מקדש" ו"קודשים". חלק ניכר מאלה מבטאים את מעמדו המיוחד של החפץ ה"מקודש", ויש לדבר השפעות בכל תחומי החיים8. 

להלן נעמוד על מונח אחד המופיע במערכת המשפט בהקשרים אחדים, "מקום קדוש". 

י' בילו ציין ש"פני הארץ בישראל מכוסים - ספק מעוטרים ספק מצולקים - במאות ואלפי אתרים שהגיון קיומם אינו קשור לשימושים מעשיים אלא להיותם 'מקומות זיכרון' (lieux de m?moire)... כלומר אתרים המתחברים לעבר מיתי ולמציאות טרנסצנדנטית, והם משופעים במשמעויות סמליות של רוחניות וקדושה. לצפיפות האוכלוסין בארץ יש מקבילה בנוף הרוחש עומס מיתי ודחיסות מטא-היסטורית. דומה שגודש זה של קדושת הטריטוריה בא"י עיצב את תולדותיה ואת גורל יושביה יותר מכל גורם אחר". 

מציאות זו, לצד הרצון להימנע מחיכוכים על רקע דתי בין העדות השונות, הביאה את המחוקק המנדטורי לחוקק את דבר המלך במועצה (המקומות הקדושים), 1924, המקבע למעשה את ה"סטטוס קוו" בעניין המקומות הקדושים בארץ-ישראל, והופך את הסוגיה לבלתי שפיטה9 . 


מבחנים אפשריים לקדושתו של מקום

שאלת התקדשותו של מקום ניתנת להיבחן מזוויות מבט אחדות: תיאולוגיות, הלכתיות, משפטיות, היסטוריות, פוליטיות10, סוציולוגיות, מיסטיות11, אנתרופולוגיות ופולקלוריסטיות12. מפשוטו של מקרא, "ועשו לי מקדש", נראה לכאורה שהאדם "עושה את המקדש" ומקדש אותו. 

מהי בדיוק "קדושה" זו? כיצד היא נוצרת? האמנם כל אדם רשאי ל"קדש" מקום? האמנם כל מקום טמונה בו יכולת ליהפך ל"מקום קדוש"? האם "קדושה" זו עומדת עד סוף כל הדורות? או שמא היא נפסקת עם הפסקת ניהוג פולחן מסוים הכרוך בה? האם הגדרת "מקום קדוש" נקבעת לפי מבחן אובייקטיבי ("האדם הסביר") או סובייקטיבי? האם מי שאינם דתיים יכולים ל"קדש" מקום?13 

במוקד שאלות אלה עומדת שאלת התקדשותו של המקום. חוקר הדתות, הרולד טורנר14, ביקש לנתח את מהות קדושת המקום באופן פנומנולוגי ותאולוגי, והבחין בין שני דגמים עיקריים: האחד, ה-domus dei - המקדש, מקום השראת השכינה; והאחר, domus ecclesiae - מקום ההיקהלות, מעין בית כנסת, המשמש לצורכי פולחן. ניתן לכנות מבחן זה ה"מבחן הפונקציונלי", בחינת תפקידו וייעודו של המקום המקודש. ניתן להציע גם קריטריונים אחרים לסיווג: התקדשות מקום בעקבות ההיסטוריה שלו או מכוח תופעה חברתית של עליית המונים לרגל אליו וכיוצא באלה. 

מצינו במקרא ביטויים שונים להיות המקום "קדוש"15, וממקצתם נראה שמעשה שאירע בהם הביא לקידושם. כך, למשל, במעשה הסנה: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר עומד עליו אדמת קדש הוא" (שמות ג, ה). ויש שקברו של צדיק מקדש את המקום שהוא נמצא בו16. 

יש מקומות, דוגמת הר הבית, מקום המקדש, שקדושתם קדושת עולמים, ויש מקומות שנתקדשו "לשעה" בלבד, לא לדורות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא הר סיני, שנתקדש בשעה שניתנה עליו תורה, והעם נצטווה להתרחק ממנו: "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" (שמות יט, כג), אך מיד עם סיום מתן תורה פסקה קדושתו, ונשכח מקומו המדויק. 

 


"מקום קדוש" במורשת ישראל

ניתן להבחין במורשת ישראל שתי תפיסות עיקריות לעניין זה. לפי תפיסה אחת, קדושתו של מקום נגזרת מהתנהגותם של אנשים בו. לגישה זו יש הדים כבר במשנה17: 

ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם. 

הווי אומר: לכאורה, עולה ממקור זה שה"קדושה" אינה טבועה באדמת ארץ-ישראל, אלא היא תוצאה של קיום מצוות מסוימות בה: "שמביאין ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". 

תפיסה זו מובלטת בדברי ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק, (ליטא, המאה הכ'), בעל "אור שמח", שבפירושו לתורה, "משך חכמה"18, אומר בעניין שבירת לוחות הברית בידי משה רבנו: 

ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם... סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם. רק השם יתברך שמו- הוא קדוש... כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש... כל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת,אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר19. 

ויש הסוברים שיש למקומות מסוימים קדושה אימננטית, הטבועה בהם, ואינה תלויה במעשי האדם. לדעתם, לא המצוות המתקיימות במקום מסוים הופכות אותו לקדוש, אלא להפך, קדושת המקום היא שמחייבת קיום מצוות מיוחדות בו. המצווה אינה יוצרת את קדושת המקום אלא מצהירה עליו כ"מקום קדוש". רבים מחכמי ישראל מצדדים בדעה זו, כגון: הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), ר' אישתורי הפרחי (פרובנס, צרפת, המאה הי"ד), חת"ם סופר (הונגריה, המאה הי"ח) והרב אברהם יצחק הכהן קוק (ארץ-ישראל, המאה הכ'). ומאחר שלפי תפיסה זו, המקום אינו "מתקדש" על ידי האדם, ממילא גם קדושתו אינה פוקעת בהכרח אם האדם זונח אותו20. 
 


הנורמות ב"מקום קדוש"

משעה שנעשה מקום מסוים "קדוש", חלות עליו נורמות מסוימות. אחת הדוגמאות הבולטות לדבר היא בית הכנסת, שהושוותה קדושתו לקדושת המקדש, עד שכונה "מקדש מעט"21. ואכן, הוחלו על בית הכנסת לאחר חורבן הבית הרבה מן ההלכות שנהגו במקדש. כך, למשל, נאסר לנתץ אבן מאבני בית הכנסת כמו שאסור לעשות כן באבני המקדש, שנאמר: "לא תעשון כן לה' אלהיכם"22, וכמו שכתב הרמב"ם23: "הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה, שנאמר בעבודת כוכבים: 'כי את מזבחתם תתוצון", וכתוב: 'לא תעשון כן לה' אלקיכם'". מכוח "קדושה" יתרה זו שנתלתה בבית הכנסת, נקבע שאף אם חרב, עדיין חלים עליו דינים מסוימים: "בית הכנסת שחרב - אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין בתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא [=קיצור דרך], שנאמר: 'והשִמתי את מקדשיכם' - קדושתן אף כשהן שוממין"24. 

ועד כדי כך נתקדש בית הכנסת בתודעת העם, שבלשון הארמית המדוברת כינוהו "אתרא קדישא" - מקום קדוש. ויש שכינוהו בקיצור: "המקום"25. 

"מקום קדוש" במשפט הישראלי 

ואף שעולמו של המשפט הישראלי אינו מיוסד על ההלכה, באים בו לעתים, כמו בשיטות משפט אחרות, מונחים של "קדושה", כולל המונח "מקום קדוש". 

בתקופת המנדט הבריטי הוסדר מעמד המקומות הקדושים בסעיפים 13 ו- 14 לכתב המנדט ובדבר המלך במועצה, משנת 1924. ברם, אין בהם פרמטרים ברורים לקביעה מהו "מקום קדוש". את דברי החוק האחרים שנזכר בהם מונח זה, ניתן לחלק לשלוש קבוצות: 

הקבוצה הראשונה כוללת חוקים שמצויה בהם הגדרה מפורשת - אם כי לא תמיד ברורה כל צרכה - של המונח "מקום קדוש", כגון פקודת המכרות המנדטורית, העומדת בתוקפה עד היום, המגדירה מהו "מקום קדוש" בלשון זה: "כל מקום קדוש, בנין דתי או מקום דתי המסור להשגחתו של כל מוסד דתי בהתאם לסעיף 14 מכתב הממונות על פלשתינה (א"י)". סעיף 8(1) (א) לפקודה קובע שתעודת היתר לכרייה או זכות כרייה אינם מתירים לבעליהם לכרות ב"כל אזור שיש בו מקום קדוש או הנמצא בתוך תחום של מאה מטר ממקום קדוש, אלא אם הסכים לכך המוסד הדתי הממונה על השגחת המקום הקדוש". 

בקבוצה השנייה נכללים דברי חוק שיש בהם הפניה לדבר המלך. כך, למשל, קובע סעיף 22 לחוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998 כי שר הפנים אינו רשאי להכריז על מקום קדוש, כמשמעותו בדבר המלך, אלא לאחר שהתייעץ עם שר הדתות והבטיח מילוי ההוראות שקבועות בדבר המלך לגבי שמירתו של מקום כזה26. הוא הדין לעניין פינוי "מקום קדוש" או הריסתו (סעיף 51 לחוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה - 1965). סעיף 70 לחוק המים, התשי"ט - 1959, מבחין בין "מקום קדוש" לבין "מקום פולחן דתי", וקובע שכל תכנית להקמת מפעל מים העשויה לפגוע במקום קדוש כמשמעותו בדבר המלך טעונה הסכמה של שר הדתות. 

בקבוצה השלישית כלולים דברי חוק שאין בהם הגדרה ל"מקום קדוש" ואף אין בהם הפניה מפורשת לדבר המלך המנדטורי, ומכאן אולי פתח להגדרה שונה. החוק החשוב ביותר לעניין זה הוא חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז - 1967, הקובע בסעיף 1: 

 

המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות. 
 

בסעיף 2 נקבע: "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת דינו מאסר שבע שנים", ואילו "העושה דבר שעלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות דינו מאסר חמש שנים". 

לצד חוק זה, יש חוקים אחרים שאינם מגדירים מהו "מקום קדוש". כך, למשל, קובע סעיף 99 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, שכל הוראה בתכנית מתאר מחוזית או מקומית בדבר שמירת מקום קדוש או בדבר בתי קברות תינתן בהתייעצות עם שר הדתות. בדומה לכך, מבחין חוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו - 1966 בין מקום "קדוש" או "מקודש", שניתן להציב לצדם שלט המלמד על קיומם, אך אינו מגדיר אותם. 

הוראה דומה, אך נטולת הגדרה, יש בסעיף 77(א) לחוק הנפט, התשי"ב - 1952, ולפיה אסור לבעל זכות או רשיון לחיפוש נפט לעשות כל פעולה בתחום מאה מטר מ"מקום קדוש" שלא בהסכמת שר הדתות. בניגוד לדברי חוק אחרים, חוק זה אינו מגדיר מהו "מקום קדוש" לפי דבר המלך, אלא מסתפק בקביעה שלפיה אם "נתעורר ספק אם מקום מסוים הוא מקום קדוש - יכריע שר הדתות". 

סוף דבר: אין למונח "מקום קדוש" משמעות אחת, והוא פושט צורה ולובש צורה: הוא תלוי מקום, תלוי תרבות, תלוי הקשר. "והכל לפי הזמן, והעניין", וניתן להוסיף, אף "לפי המקום".

עודכן לאחרונה ב שישי, 06 נובמבר 2015 12:38

אביעד הכהן

אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת "בר אילן"

JSN Solid template designed by JoomlaShine.com